האם תיאוריית סגנונות למידה חלה על לימוד שפה?

ייתכן שגם אתם שמעתם על תיאוריית סגנונות הלמידה, אשר מסווגת אנשים לאחד מארבעת סגנונות הלמידה הראשיים: חזותי, שמיעתי, קינסטטי או מישושי.

ייתכן גם שאתם מכירים את סגנון הלמידה שלכם או שמורה/מטפל אמרו לכם איזה סגנון מתאים לכם ביותר. אבל מה הראיות לתיאוריה זו, והאם היא חלה על תחומי למידה ספציפיים, כמו לימוד שפה זרה? יצאנו לבדוק.

מהם סגנונות למידה?

תיאוריית סגנונות הלמידה פותחה לראשונה בשנות ה-70 ויש לה גרסאות רבות. הגרסה שאתם כנראה הכי מכירים היא המודל VARK של ניל פלמינג,- ראשי התיבות Visual (חזותי), Auditory (שמיעתי), Reading/Writing (קריאה/כתיבה), Kinesthetic (קינסתטי). פלמינג היה מרצה מניו זילנד שעבד בפיתוח סגל הוראה במשך שנים רבות.

הוא יצר את VARK לאחר שכיהן כמפקח בכיר בתיכונים ברחבי המדינה, כשצפה במה שכן ומה שלא עבד בכיתות הלימוד. VARK הפך לידוע בינלאומית ויושם בבתי ספר ברחבי העולם במשך מספר עשורים. לפי התיאוריה, תלמידים שמעבדים מידע בצורה הטובה ביותר באמצעות אחת הדרכים, אמורים גם ללמוד באותה דרך: למשל, לומד שמיעתי אמור ללמוד מילים חדשות באמצעות אימון אקוסטי, בעוד לומד חזותי אמור להשתמש בכרטיסיות או בתמונות שמשקפות את המשמעות של המילה. לומד קריאה/וכתיבה מרוויח מלימוד ספרי לימוד ורישום הערות, בעוד שלומד קינסתטי ירוויח מבניית מודלים של מושגים או מאינטראקציה עם חפצים פיזיים שהוא יכול לגעת בהם. תלמידים נולדים עם סגנון למידה ספציפי, שעובר אליהם בירושה גנטית, או שהם מפתחים אותו בילדות.

מחקר משנת 2009 הראה ש-82% מהמורים בבריטניה תמכו בתיאוריית סגנונות הלמידה, ובשנת 2016 המספר היה 96% בקרב המורים. אך לצערנו, כפי שנראה להלן, התיאוריה הופרכה ונחשבת כאגדה.

מהן הראיות לסגנונות למידה?

למרות הפופולריות שלה בעשורים האחרונים, תיאוריית סגנונות הלמידה נותרה במתקפת ביקורת מהקהילה המדעית, והקונצנזוס הכללי הוא שאין לה בסיס ראייתי. מספר סקירות יסודיות של ספרות המחקר באמצע שנות האלפיים לא מצאו ראיות לכך שהתאמת שיטות ההוראה לסגנון הלמידה המוצהר של תלמידים בודדים שיפרה את למידתם.

"זיהוי סגנון הלמידה המשוער של תלמיד אינו נראה כמשפיע על הדרך בה התלמידים בוחרים ללמוד ואינו מתואם עם העדפותיהם המוצהרות לשיטות הוראה שונות," כותבים הפסיכולוגים החינוכיים פיליפ ניוטון ואתארווא סאלווי מבית הספר לרפואה באוניברסיטת סוונסי.

חוקרים ואנשי חינוך אחרים אף הציעו שהתיאוריה עלולה להיות מזיקה ללמידה של התלמידים, כיוון שהיא נוטה לדחוס תלמידים לקטגוריות ולהגביל אפשרויות חינוכיות. "לדוגמה, תלמיד שמסווג כ'לומד שמיעתי' עלול להסיק שאין טעם להשקיע בלימודים, או קריירה, העוסקים בנושאים חזותיים כמו אמנות, או נושאים כתובים כמו עיתונות, ולכן להיות חסר מוטיבציה במהלך שיעורים אלה," מסבירים ניוטון וסאלווי.

הם גם עלולים לצפות להצליח במיוחד בתחומים שתואמים את סגנון הלמידה שלהם, כמו קריירה מוזיקלית במקרה של לומד שמיעתי, ואז להתאכזב כשחלומותיהם לא מתגשמים. מורים עלולים לבזבז זמן ביצירת גרסאות שונות של חומרי למידה המיועדים לתלמידים עם סגנונות למידה שונים, רק כדי לגלות שהציונים של אותם תלמידים לא משתפרים כצפוי.

מהם סגנונות משימה?

החוקר החינוכי דניאל וילינגהם חושב שאנחנו רק חושבים על סגנונות הלמידה בצורה הלא נכונה. לדעתו, הגישה ללמידה צריכה להיות תלויה במשימה הנוכחית, ולא בתלמיד. במילים אחרות, תלמידים אולי אין להם סגנונות למידה מולדים, אלא הנושא או המשימה הנוכחית עשויים להתאים ביותר לגישה חזותית, שמיעתית, כתיבה/קריאה או קינסתטית. הוא מכנה אותם סגנונות למידה תלויי משימה.

"סוג העיבוד המנטלי שאנשים משתמשים בו לעתים קרובות משפיע באופן משמעותי על הצלחת המשימה," הוא כותב. "חשיבה רפלקטיבית טובה הרבה יותר מחשיבה אינטואיטיבית עבור בעיות הסתברות. דמיון טוב הרבה יותר מורבליזציה עבור זיכרון משפטים."

מספר מחקרים אחרונים תומכים בקביעה שלו. לדוגמא, כאשר אנשים התבקשו לנווט בערים וירטואליות, אלו שזיהו את עצמם כלומדים מילוליים הראו זיכרון טוב יותר לציוני דרך, אבל אלה שזיהו את עצמם כלומדים חזותיים היו מסוגלים להשתמש בחוש הכיוון שלהם בצורה מדויקת יותר. בחלק השני של המחקר, עם זאת, החוקרים ביקשו מהמשתתפים להחליף, "להתנהג כמו" לומדים מילוליים או חזותיים. מה שקרה היה שהמשתתפים ביצעו את המשימה בצורה הטובה ביותר בהתאם לגישה המתאימה ביותר למשימה.

"חשיבה מילולית עזרה עם ציוני דרך," מסביר וילינגהם, "חשיבה חזותית עזרה עם הכיוון." כלומר, הביצוע לבסוף לא היה תלוי באיך המשתתפים הגדירו את עצמם. זה היה תלוי בגישה שלהם למשימה.

האם סגנונות למידה חלים על לימוד שפות?

האם יש תקווה לסגנונות למידה כשמדובר בלימוד שפה זרה? מנואלה מקדוניה, נוירולוגית המשויכת לאוניברסיטת יוהנס קפלר באוסטריה ולמכון מקס פלנק למדעי ההכרה והמוח בגרמניה, חוקרת סגנונות למידה ורכישת אוצר מילים אצל לומדי שפה זרה על ידי התבוננות במוח. לדעתה, המוח האנושי פשוט אינו מתוכנן ללמוד מילים חדשות באמצעות סגנון אחד.

"הדרך הטבעית למוח ללמוד מילים היא על ידי איסוף חוויות חושיות ותנועתיות-חושיות מרובות," היא כותבת. "ספרות מבוססת ראיות בתחום של רכישת אוצר מילים מוכיחה ששילוב אמצעים רבים מוביל לתוצאות הטובות ביותר."

קחו למשל את המילה הגרמנית Himbeere (תות השדה). אם לומדים שומעים את המילה הזאת וקוראים אותה, החלק השמיעתי של המוח שלהם יפענח ויאחסן את הצלילים. חלק אחר של המוח, הגירוס הפוזיפורמי השמאלי, יעבד את רצף האותיות ויזכור אותו. אם הלומדים אוחזים בתות שדה אמיתית בידיהם, קלטים חושיים רבים יגיעו למוחם. הריח יפעיל את הקליפה הפיריפורמית, הטעימה תפעיל את החגורה הקדמית, חקירת מרקם הפרי תיצור דפוסים של המרקם באזורי הקלט הגופני, ואחיזה ואחזקת הפרי ימפו דפוסים על הקורטקס המוטורי. בשלב זה, כתיבת המילה Himbeere ו/או ציור הפרי יפעילו את האזורים החזותיים והמוטוריים. "לכן, המושג של התות שדה והכינוי הגרמני שלו Himbeere יוצג במוח עם רשתות תנועתיות-חושיות תלויות חוויה גדולות", מסבירה מקדוניה.

על אף שחינוך שפות זרות התמקד בשנים האחרונות בסגנונות למידה, היא אומרת, אין ראיות ממדע ההכרה.

"בעלות סגנון למידה מסוים הייתה מרמזת שאזור מסוים במוח או רשת(ות) מעבדת/ות את המידע באופן סלקטיבי, כלומר יותר או יותר טוב מאחר/ות, ולכן היא 'דומיננטית' על פני אזורים אחרים בדרך כלשהי. אך אין ראיות מדעיות שהמוח עושה זאת."

למעשה, נראה שההפך הוא הנכון, מה שעשוי להיות לתשומת לבם של מחנכים: ככל שיותר רשתות ואזורים במוח גויסו על ידי למידת מילה, סיכויי הזיכרון של אותה מילה טובים יותר. זה מכיוון שהרשתות יוצרות מעין רשת ביטחון - אם סגנון אחד (לדוגמה, צליל המילה) דוהה מהזיכרון, ניתן לגייס אמצעות אחרת (לדוגמה, התמונה החזותית) במקומה. נראה שכשמדובר בלימוד שפה זרה, VARK (חזותי, שמיעתי, קריאה/כתיבה, קינסתטי) כדאי ליישם אותו כסגנון רב-אמצעי ולא כסגנון יחיד. אנחנו נראה כנהנים משימוש בכל האמצעים - חזותי, שמיעתי, קריאה/כתיבה, קינסתטי - ולא רק אחד. מחקרים רבים תומכים ברעיון זה, ומראים שאנחנו זוכרים אוצר מילים טוב יותר כשהוא מצורף לתמונות ותנועות לעומת פשוט קריאה בעמוד או צירוף לתמונות בלבד. ככל שיש יותר אמצעים, כך עדיף.

גם כשאנחנו ילדים לומדים את שפתנו הראשונה, אנחנו לא רק לומדים בצורה אקוסטית או חזותית אלא אוספים חוויות תנועתיות-חושיות מרובות הקשורות למילים. "לכן, יש לשער שבשיעורי שפה זרה, קלט 'ספציפי לסגנון למידה', כלומר רק אקוסטי או רק חזותי, בשום אופן אינו יכול לקדם למידה," אומרת מקדוניה. "במקום זאת, יכול להיות שלמידה על פי סגנון הלמידה המשוער דווקא מעכבת למידה."

בעיה נוספת עם סגנונות למידה היא שהם נקבעים בדרך כלל על ידי דיווח עצמי: "בדיווחים עצמיים, לנבדקים עשויה להיות חסרה הסתכלות פנימה, ותשובות כן או לא על חוויות אישיות עשויות שלא לשקף את המציאות."

כדאי להימנע מהטיות כאלה בלמידה, כיוון שהן מגבילות את מה שאנחנו מאמינים שאנחנו יכולים להשיג.

תיאוריית סגנונות הלמידה מושכת כי היא פשוטה, אומרת מקדוניה, אבל אנחנו צריכים להיזהר מפני תיאוריות פסאודו-מדעיות: "יש לנו ידע על תהליכי למידה, וידע זה אמור לזרום אל תוך פרקטיקת לימוד השפה הזרה," היא אומרת. "השכלה בסיסית במדעי המוח הקוגניטיביים תמנע ממורי שפה זרה להפוך למטרה קלה לתיאוריות פסאודו-מדעיות."

תיאוריית סגנונות הלמידה ולמידת שפות

שמעו, ראו, קראו/כתבו, וגעו במה שאתם לומדים כדי ליצור קשרים חושיים נוספים, ובכך לשפר את הלמידה וטכניקות הזיכרון. המוח שלכם יודה לכם על כך.

בדיוק כמו האגדה על המוח הימני והשמאלי, תיאוריית סגנונות הלמידה מטעה מחנכים ותלמידים לחשוב בצורה דיכוטומית של שחור-לבן כשהמציאות מורכבת הרבה יותר. על פי מדעי ההכרה, אם אתם רוצים להצליח בקורס השפה הבא שלכם, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להפוך לבקיא בכל הסגנונות: שמיעה, ראייה, קריאה/כתיבה וקינסתטיקה.